• דים אמור
בעוד ראש הממשלה והממשלה לכאורה מנהלים את ענייני המדינה, נראה כי מאחורי הקלעים מתחוללת מציאות שונה לחלוטין. בית המשפט העליון, המוסד שאמור להוות שומר סף ולהגן על החוק והדמוקרטיה, הפך בשנים האחרונות לגורם דומיננטי בעיצוב המדיניות הלאומית באופן שמעורר שאלות נוקבות לגבי טיב המשטר בישראל.
כאשר בוחנים את המציאות הפוליטית-משפטית בישראל, קשה שלא לתהות – מדוע בכלל אנו זקוקים לראש ממשלה? מדוע לטרוח בהליך דמוקרטי מורכב של בחירות, הקמת קואליציה ומינוי שרים, כאשר בסופו של דבר, בג"ץ מתערב ומבטל החלטות ממשלה באופן שיטתי? המציאות מראה כי החלטות הממשלה הנבחרת עומדות למבחן שיפוטי לא רק מבחינת חוקיותן, אלא גם מבחינת התאמתן לתפיסת העולם של שופטי בג"ץ.
בעוד שמערכת איזונים ובלמים היא עמוד תווך בכל דמוקרטיה בריאה, נראה כי בישראל המטוטלת נעה באופן מסוכן לעבר עליונות שיפוטית. בג"ץ, שקיבל במהלך השנים סמכויות נרחבות במטרה לשמור על יסודות הדמוקרטיה, חצה זה מכבר את הקו הדק בין שמירה על החוק לבין התערבות בסוגיות שבמהותן הן פוליטיות.
דוגמה בולטת לכך היא הדיון בעניין כהונתו של רונן בר כראש השב"כ. האם זהו תפקידו של בג"ץ להכריע מי ראוי לכהן בתפקיד בטחוני רגיש? האם שופטי בג"ץ מחזיקים בידע, בניסיון ובסמכות המקצועית להכריע בסוגיה מעין זו? דומה כי "תחושות" ו"מוסר" של שופטים הפכו לגורם מכריע בקבלת החלטות, והחוקים עצמם נדחקים לשוליים.
התופעה אינה מוגבלת רק לבג"ץ. היא מחלחלת לכל רובדי מערכת המשפט בישראל. רשמי הוצאה לפועל ושופטים בתביעות קטנות פועלים כאילו הוענקה להם סמכות אלוהית. פסקי הדין מלאים בביטויים כמו "מורגש לי", ו"לפי תחושת בית המשפט" – ביטויים שאינם מעוגנים בחוק אלא בעולמם הסובייקטיבי של השופטים.
אם החוק כבר אינו הבסיס לפסיקות בית המשפט, ובמקומו באות תחושות ורגשות, מדוע לא נקים אוניברסיטה ללימוד רגשות במקום ללימודי משפטים? ואם החלטות קריטיות מתקבלות על בסיס "תחושות" של שופטים, האם לא ראוי שהעם יבחר את אותם האנשים שתחושותיהם מעצבות את חיינו?
המציאות הנוכחית מעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. כאשר שופט בג"ץ מחליט על דעת עצמו לבטל חוק שעבר בתמיכת רוב חברי הכנסת, 120 נציגי ציבור שנבחרו על ידי העם, האם עדיין ניתן לדבר על שלטון העם? הכנסת, הגוף הנבחר שאמור לייצג את רצון הציבור, הופכת למעין פיקציה, כאשר בג"ץ הוא זה שמכתיב את המדיניות ומנהל את המדינה.
השאלה המתבקשת היא – מיהם אותם שופטים שנטלו לעצמם את הסמכות לקבוע את גורל המדינה? מדובר בקבוצה מצומצמת של אנשים שסיימו לימודי משפטים, לעיתים במכללות שאינן יוקרתיות במיוחד, ומעולם לא קיבלו את אמון הציבור בבחירות דמוקרטיות. והנה, הם מנהלים את המדינה, מבטלים החלטות של נבחרי ציבור, וקובעים מדיניות לאומית.
ההשלכות של מצב זה חמורות. כאשר העם מרגיש שקולו אינו נשמע, שהצבעתו בקלפי היא חסרת משמעות, וששופטים שלא נבחרו על ידו מכתיבים את חייו, נוצר ניכור עמוק כלפי המערכת הדמוקרטית. העם מרגיש מושפל, כאילו יורקים בפניו. אמון הציבור במוסדות המדינה נשחק, והדמוקרטיה עצמה מתערערת.
הפרדוקס המטריד הוא שבג"ץ, שאמור להגן על הדמוקרטיה, הוא זה שמאיים עליה. בהתערבותו הגוברת בהחלטות פוליטיות, בכניסתו לנעליהם של נבחרי ציבור, ובהעדפת "תחושותיו" על פני חוקים שנחקקו בהליך דמוקרטי, בג"ץ מערער את היסודות עליהם מושתתת הדמוקרטיה הישראלית.
אם המצב הנוכחי יימשך, אם בג"ץ ימשיך להרחיב את סמכויותיו ולהתערב בהחלטות פוליטיות, ייתכן שנגיע למצב בו נשאל – מדוע לא למנות את נשיא בית המשפט העליון לראש הממשלה? הרי ממילא הוא וחבריו הם אלה שמנהלים את המדינה בפועל.
הדמוקרטיה אינה רק הליך טכני של הצבעה בקלפי. היא מבוססת על העיקרון שהעם הוא הריבון, ושנציגיו, שנבחרו בבחירות חופשיות, הם אלה שמקבלים את ההחלטות בשמו. כאשר קבוצה קטנה של שופטים שלא נבחרו על ידי העם מכתיבה את המדיניות, זוהי אינה דמוקרטיה, אלא צורה של שלטון אוליגרכי.
בעוד שביקורת שיפוטית היא כלי חיוני בדמוקרטיה, יש לה גבולות. בג"ץ אינו יכול להחליף את הממשלה והכנסת. תפקידו לוודא שהחוקים והחלטות הממשלה תואמים את חוקי היסוד ואת עקרונות היסוד של המדינה, לא להכתיב מדיניות על פי השקפת עולמו.
הדיון הציבורי בישראל חייב להתמקד בשאלה זו – האם אנו רוצים דמוקרטיה אמיתית, שבה העם באמצעות נציגיו קובע את גורלו, או שמא אנו משלימים עם מצב שבו קבוצה קטנה של שופטים, שלא נבחרו על ידי העם, מכתיבה את חיינו?
התשובה לשאלה זו תקבע את אופייה של מדינת ישראל בעתיד. האם היא תהיה דמוקרטיה אמיתית, שבה רצון העם, כפי שהוא משתקף בבחירות, הוא שקובע, או שמא היא תהפוך למעין אוליגרכיה שיפוטית, שבה שופטי בג"ץ הם השליטים האמיתיים?
הזמן לדיון ציבורי עמוק בשאלות אלה הגיע. העם הישראלי חייב להכריע – האם הוא רוצה להיות ריבון במדינתו, או שהוא מוכן להפקיד את גורלו בידי קבוצה קטנה של שופטים שלא נבחרו על ידו? האם הוא רוצה דמוקרטיה אמיתית, או שהוא משלים עם מצב שבו בג"ץ הפך למעשה לשליט האמיתי של המדינה?
התשובה לשאלות אלה תעצב את פני המדינה לשנים רבות. היא תקבע האם ישראל תהיה דמוקרטיה שבה העם הוא הריבון, או מדינה שבה קבוצה קטנה של שופטים קובעת את גורלו של העם מבלי שהוא בחר בהם.
הגיע הזמן להחזיר את הכוח לעם, להחזיר את הריבונות לנבחריו, ולהגדיר מחדש את תפקידו של בג"ץ בדמוקרטיה הישראלית. רק כך נוכל להבטיח שישראל תישאר דמוקרטיה אמיתית, שבה העם, באמצעות נציגיו, קובע את גורלו.
המציאות הנוכחית, שבה בג"ץ מתפקד כמעין "ממשלת צללים", אינה דמוקרטיה. היא סוג של שלטון שיפוטי, שאינו משקף את רצון העם ואינו מחויב לו. בדמוקרטיה, העם הוא הריבון, והוא זה שצריך לקבוע את גורלו באמצעות נציגיו שנבחרו בבחירות חופשיות. כל הסדר אחר, שבו כוח רב מדי מרוכז בידי שופטים שלא נבחרו על ידי העם, אינו תואם את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה.
המשך המצב הנוכחי עלול להוביל לשחיקה נוספת באמון הציבור במערכת הפוליטית והמשפטית, ולהעמיק את הניכור שחשים רבים כלפי מוסדות המדינה. בסופו של דבר, דמוקרטיה מבוססת על אמון הציבור במערכת ועל תחושתו שקולו נשמע ומשפיע. כאשר אמון זה נשחק, הדמוקרטיה כולה נמצאת בסכנה.
ההחלטה בידי העם הישראלי – האם הוא רוצה להמשיך במצב הנוכחי, שבו בג"ץ הוא למעשה השליט האמיתי של המדינה, או שהוא רוצה להחזיר את הכוח לידיו, באמצעות נציגיו שנבחרו בבחירות דמוקרטיות? התשובה לשאלה זו תקבע את אופייה של מדינת ישראל בעתיד, ואת מידת נאמנותה לעקרונות הדמוקרטיה.
